יום אחד, חברת ילדות הציעה שנלך יחד לסדנא ליצירת שרפרף מבטון.
הבטון לא היה זר לי.
סבא שלי, עליו השלום, עסק בבנייה, והחומר הזה היה חלק בלתי נפרד מחייו.
אבל כנראה הייתי צריך לגעת בו שוב כדי להתאהב בו מחדש.
מאז אותה סדנא, הדירה שלי הפכה למעבדת בטון קטנה.
התחלתי לחקור, להתנסות, ולגלות עולם שלם בתוך החומר האפור-חי הזה.
תהליך הלמידה והיצירה היה בשבילי מרתק ומרגש.
כך נולדו גופי התאורה מבטון.
שרטטתי עשרות סקיצות, יצקתי, שברתי, למדתי ואפילו התחשמלתי. פעמיים.
ותוך כדי העבודה עם הבטון, נוצר גם ליין שלם של פריטים נוספים.
לחוט הברזל נחשפתי בתקופת המלחמת השביעי באוקטובר, כחלק מתהליך תרפיה שעברתי בעקבות פעילותי בחמ"ל נעדרים.
גם הוא, כמו הבטון, לא היה זר לי.
בפרויקט הגמר שלי בבית הספר לאמנויות פיסלתי ברשת לולים.
הפעם, הפגישה איתו הייתה אחרת. עמוקה יותר.
העסק שלי נקרא - LINE 72
על שם קו האוטובוס במקום שבו נולדתי וגדלתי, מקום פסטורלי למרגלות הר הכרמל.
שעות ארוכות ביליתי בהמתנה לקו הזה ובנסיעה בו. עם מחשבות, רעיונות וחלומות שנרקמו בראשי.
LINE 72 הוא הגשמת אחד החלומות האלה.
מקווה שתאהבו.
שלכם,
עדי
